הגיעו אלי לאבחון קול ילד בן 7 ואימו מכיוון שהוא צרוד. הוא צרוד כבר שנים מכיוון שהוא מאוד אנרגטי וצועק הרבה בעיקר בכדורגל שהוא משחק כל יום. בעקבות הצעקות שלו נוצרו לו יבלות בגרון, אנשים סביבו מעירים לו על הקולו שלו והוא גם חווה כאב בגרון כשמדבר הרבה.

בפגישה הסברתי לו מדוע צעקות יכולות להזיק לקול שלו ושחשוב להמנע מכך כשניתן; אבל ניכר עליו שהתנגד לרעיון. ממש ראיתי איך הקשר הטיפולי מצידו מתפוגג, אבל גם ידעתי שזה דבר מהותי כדי לעזור לו להגיע למטרה. הוא אוהב לצעוק, הוא צועק כל חייו ולקחת ממנו את זה, זה כמו לקחת חלק מהזהות שלו. לכן, פירקנו את עניין הצעקות בכדורגל לחמישה סוגים:

• כשהוא רוצה שימסרו לו כדור
• שהוא רוצה למסור כדור
• כשיש גול
• קורה משהו לא הוגן
•  שצופים בכדורגל בטלוויזיה

בהסכמה משותפת הוחלט שמותר לצעוק רק שרוצה שימסרו לו את הכדור, כשיש גול רק לקבוצה שלו, כשקורה משהו לא הוגן שנוגע באופן אישי אליו ובזמן צפייה בטלוויזיה רק כשהנבחרות שהוא אוהד (בארסה ומכבי חיפה) מבקיעות שערים. בסוף אותו טיפול הרגשתי שבזכות המשא ומתן שקיימנו לא נשבר הקשר הטיפולי.

והנה ההודעה שקיבלתי מאימו לאחר מכן:

היי,

מדובר בילד אש. מצד אחד שיא הרגישות, ומצד שני להבות. אני יצאתי מאוד מאוד בטוב מהפגישה, התרשמתי ממך לטובה.

ורועי מתקשה לוותר על מי שהוא. מבחינתו הצעקות בכדורגל והקול הצרוד זה מי שהוא. והוא קרוע בין הרצון לשנות ובין הרצון להשאיר.

דיברתי איתו עוד ארוכות בנסיעה ובערב אבא של רועי ואני אמרנו לו שזה אצלו בידיים. רק הוא יכול לשנות, לא נוכל לא לדבר או לא לצעוק במקומו.

הוא סיפר על ההסכם שלכם דווקא בהתלהבות. אני מאמינה שהוא יפשיר וימשיך

וכך כתבה יותר מאוחר באותו היום:

בשורות משמחות, כצפוי.

רועי חזר לפני שעה בערך מהפעילות. אמרתי לו שכתבת לי, ושאלתי מה הוא חושב ואם הוא רוצה להתקדם.

הוא אמר שהוא ינסה ושהיום הוא הקפיד לא לצעוק. הוא סיפר לחברים שלו שאסור לו לצעוק

למרות שאני באמת מאמין שכדי להגיע להשיג טוב יותר הוא צריך לצמצם עוד יותר את הצעקות, ההישג הכי חשוב הוא שלא נפגע קשר האמון ביננו, כי זה יכול היה להשליך גם על מטפלים אחרים שהיו מבקשים ממנו דברים דומים. נראה שהוא הפנים דברים ולוקח אחריות על מה שהוא כן יכול. מבחינתי זו הצלחה מאוד גדולה ואני סקרן לראות איך דברים יתקדמו מכאן.