בשנת 2011 Tanya Eadie ושותפיה נתנו לקלינאי- תקשורת לדרג הקלטות קוליות במגוון מדדים שמיעתיים (נשיפתיות, מאמץ וכו') ולאחר מכן ביקשו לעשות זאת שנית באופן אקראי, אך הפעם גילו להם את הפתולוגיה בגרון הנבדק (פוליפ במיתר הקול, שיתוק במיתר הקול וכו'). הם גילו שכאשר הנבדקים ידעו מה הפתולוגיה הם שפטו את המדדים התפיסתיים כחמורים יותר בהתאם למצופה מאותה פתולוגיה. למשל, כשיש שיתוק מיתר, נצפה ליותר נשיפתיות.
לכן, כשבאים אלי לאבחון קול, אני נמנע מלהסתכל באבחון אותו מגישים לי, עד שאני מסיים לקבל רושם ראשוני מקול הנבדק ומהסיפור הנלווה. כך ניתן לקבל רושם פחות מוטה.

קישור למאמר: https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/S0892199709002562