בשנת 2004 שלושה פסיכולוגים (Cigrang, Hunter and Peterson) פרסמו מאמר שמתאר מקרה של אישה בריאה שהחלה לסבול מגיהוקים בלתי פוסקים. הגיהוקים החלו בעקבות שיעור ספינינג בו סבלה מדופק מואץ שאילץ אותה להפסיקו באמצע ולנסות להסדיר נשימה. בירור גסטרו-אנטרולוגי נמצא תקין ושינוי תזונה לא שינה דבר. לאחר 3 חודשים מהם סבלה מגיהוקים קבועים החלה לקבל טיפול תרופתי נוגד רפלוקס, הקאות ודכאון; אשר לא סייע לה.
היא החלה לעבור טיפול פסיכולוגי למרות שהיא דיווחה שלתחושתה הגיהוקים לא נובעים מקושי רגשי. הם איששו אבחנה של הרופא לבליעת אויר (אירופאגיה) ע"י זה שהתרשמו שכאשר אינה בולעת כלל (אלא יורקת רוק) כמעט שאין גיהוקים. הם לימדו אותה דגם נשימה סרעפתי וגילו שכמות הגיהוקים שמהם סבלה בפרק זמן של 5 דקות ירדה מ-19 ל-7! עם המשך הטיפול (שארך מספר שבועות) לימדו אותה גם ישיבה במנח רפוי ונשימה עם פה רפוי. עם כל הטכניקות הנ"ל כמות הגיהוקים פחתה ל-3 ב-5 דקות. מבירור טלפוני שבוצע עימה שנה וחצי לאחר מכן, נראה שהמצב נשמר כך.
אציין שלדעתי אילו היו משלבים קלינאי-תקשורת במחקר היו יכולים לשפר טכניקות ודגשים. יחד עם זאת, נראה שהיתה הצלחה ברורה והמחקר כן מעביר את המסר כהלכה. קלינאי-תקשורת יכולים לסייע גם במקרים של אירו-פאגיה.