בשנת 2012 Hus ו- Yamaguchi רצו לבדוק את ההשפעה של אופן-הנשימה (פומי או אפי) על הלעיסה. לשם כך הם לקחו 39 אנשים בני 24 בממוצע, בלי בעיות במנשך (סגר-השיניים), הנושמים כהלכה מן האף. לאנשים אלו הצמידו אלקטרודות לשריר בלחי, שמייצג את כוח הצמדת השיניים הטוחנות בלעיסה. בזמן שהנבדקים צפו בטלוויזיה, הם נתבקשו ללעוס מסטיק במשך 3 דקות: מספר פעמים במצב רגיל (נשימת אף); ומספר פעמים כאשר אפם אטום (תוך כדי נשימת-פה).

החוקרים גילו, כי כאשר הנבדקים נשמו מן הפה, עוצמת הלעיסה פחתה ב-11% ותדירות הלעיסה ירדה, שכן היו צריכים לנשום מהפה תוך כדי.

כשעוברים מנשימת אף לפה, מיקום-השפתיים, הלשון והלסת משתנים על מנת לספק מעבר אויר מתאים דרך הפה. כמו כן, הלעיסה משתנה והכוח של כל הגורמים הנ"ל משפיע על התפתחות שלד-הפנים. כאשר לועסים חלש ומעט מדי, הממד האנכי בפנים נפגע, דבר שיכול להתבטא בפנים מאורכים וסגר-שיניים לקוי, למשל מסוג open bite (להסבר נוסף, באפשרותכם לקרוא את הפוסט הקודם שלי כאן).

כקלינאי תקשורת אני מתרשם מדגם הנשימה והלעיסה של המטופלים; ובמידת הצורך מציע התערבות בכל אחד מהם. אמנם המחקר מראה כיצד שינוי דגם נשימה משפיע על הלעיסה, אך הקשר בין הצדדים הוא דו-כיווני. אם נלמד אנשים ללעוס באופן הולם, יש בכך כדי להשפיע על התפתחות שלד-הפנים, מבנה-השיניים ושיפור-הנשימה. למען האמת, יש לכך גם השלכות על יציבה, בעיות-עיכול ושמיעה – אבל את כל זאת נשמור לפעמים הבאות 😊

קישור למאמר: https://onlinelibrary.wiley.com/doi/abs/10.1111/j.1365-2842.2012.02306.x